ח – רשות הרבים מן התורה

השאלה המעשית ביותר בדיני ‘הוצאה’ בשבת: האם הרחובות שבערים ובישובים נחשבים ל’רשות הרבים’ מן התורה, או שהם ‘רשות הרבים’ מדברי חכמים הנקראת ‘כרמלית’. אם הרחובות שלנו נחשבים ‘רשות הרבים’ מן התורה, קשה מאוד לתקנם ולהופכם ל’רשות היחיד’, מפני שצריך לשם כך להקיף את כל העיר בגדר, ולהתקין דלתות בכל הכניסות, ולדאוג לסוגרן בלילה. וכל זמן שלא עשו זאת, אסור לטלטל בערים ובישובים שלנו.

אך אם הרחובות שלנו נחשבים ‘כרמלית’, היינו רשות הרבים מדברי חכמים, ניתן בקלות יחסית לתקנם ולהופכם ל’רשות היחיד’ המותרת בטלטול. וזאת על ידי היקף העיר ב’צורת הפתח’, כלומר, בעמודים שעליהם מתוחים חוטים, היוצרים מעין צורה של פתח בין כל עמוד לעמוד (להלן כט, ב-ג).

נקדים תחילה שאנו לומדים את איסורי שבת ממלאכת המשכן, שכאשר ציוותה אותנו התורה שלא לעשות מלאכה בשבת, התכוונה שנשבות ממלאכת המשכן שבה עסקו ישראל במדבר, וממילא גם דין ‘רשות הרבים’ נלמד מהמציאות שהיתה במדבר. וכיוון שהרחוב הראשי שהיה במחנה ישראל היה רחב שש עשרה אמה (7.3 מטר), כדי שיוכלו להעביר בו שתי עגלות מהעגלות שהובילו את המשכן, לפיכך רק רחוב שרוחבו ט”ז אמה ומעלה נחשב ‘רשות הרבים’. אלא שנחלקו הראשונים בשאלה, האם גם למספר האנשים שילכו בו יש שיעור.

יש אומרים, שכל רחוב או שוק המשמש את הרבים ורוחבו ט”ז אמה נחשב ‘רשות הרבים’ מהתורה, ואין זה משנה כמה אנשים משתמשים בו בכל יום (רמב”ם, ר”ת, רמב”ן, רשב”א ועוד רבים). לפי דעה זו ה’עירובין’ שלנו שהם ‘צורות הפתח’ אינם מועילים, מפני שיש בערים שלנו רחובות שרוחבם עולה על שש עשרה אמות (7.3 מטר). ויש להוסיף, שלפי דעה זו, כל זמן שיש בעיר רחובות שרוחבם 16 אמה, גם לרחובות הצרים אין העירוב של ‘צורת הפתח’ מועיל, כי מציאותה של ‘רשות הרבים’ מהתורה בתוך השטח המוקף ב’צורות הפתח’ מבטלת את ההיקף של ‘צורות הפתח’.

ויש סוברים, שהואיל ובמחנה ישראל שבמדבר היו שישים ריבוא גברים (שש מאות אלף), וכולם היו נצרכים ללכת אל המשכן ולסייע בבנייתו ולשמוע תורה ממשה ומהכהנים והלוויים, לפיכך ‘רשות הרבים’ היא דרך או שוק שרוחבם לפחות 16 אמה והולכים בהם בכל יום שישים ריבוא. ודרך שאין הולכים בה בכל יום שישים ריבוא, נחשבת ‘כרמלית’ (בה”ג, רש”י, סמ”ג, רא”ש ועוד רבים). ויש מבארים שיטה זו, שגם אם אין הולכים שם בכל יום ויום שישים ריבוא, אם מידי פעם מזדמנים שם ביום אחד שישים ריבוא, נחשב אותו מקום ל’רשות הרבים’, שכן גם במדבר לא בכל יום כל הגברים היו מגיעים לדרך הראשית ההולכת למשכן. בפועל, רק בערים ענקיות, כ’ניו יורק’ ו’מקסיקו סיטי’, ישנם רחובות שעוברים בהם שישים ריבוא אנשים ביום. אבל בסתם ערים גדולות, אין רחובות שעוברים בהם שישים ריבוא ביום אחד, וממילא לדעה זו אין בהם ‘רשות הרבים’ מהתורה ודינם כ’כרמלית’, וניתן להתיר את הטלטול בהם על ידי עירוב של ‘צורת הפתח’. לדעה זו, ‘רשות הרבים’ מהתורה היא בעיקר בדרכים בין עירוניות, שהואיל ודרכים אלו מיועדות לכל בני העולם ולא לבני עיר אחת בלבד, הן נחשבות ‘רשות הרבים’ גם כאשר אין הולכים בהן שישים ריבוא ביום.^[8]