ב – רשות היחיד ורשות הרבים

‘רשות היחיד’ היא מקום שמוקף מחיצות שעל ידן הוא נחשב למקום אחד, ומותר לטלטל בתוכו חפצים. ואפילו הוא מקום גדול מאוד, כיוון שהוקף מחיצות, הרי הוא נחשב למקום אחד, שאין הבדל מהותי בין אם החפץ נמצא בצד מזרחו או מערבו.

הדוגמא הבולטת ל’רשות היחיד’ היא כמובן בית. אבל אין צורך שהמקום יהיה מוקף בקירות ותקרה, אלא כל שיש סביבו מחיצה בגובה של עשרה טפחים (76 ס”מ), הרי הוא ‘רשות היחיד’. וגם בור שעומקו עשרה טפחים נחשב ‘רשות היחיד’, וגם סלע או תל הגבוה עשרה טפחים נחשב ‘רשות היחיד’, ואף שאין מעליו מחיצות, עצם גובהו עשרה טפחים מעל שאר פני השטח נחשב כמחיצות ואנו רואים אותן כאילו הן ממשיכות ועולות ומקיפות את השטח שעל הסלע. אולם צריך שמקום ‘רשות היחיד’ יהיה רחב לכל הפחות ארבעה טפחים (כ-30 ס”מ), שאם אין לו רוחב זה, אין הוא מקום חשוב להיחשב ‘רשות היחיד’, והרי הוא ‘מקום פטור’. עוד יש לדעת שגם מדרון בשיפוע חד נחשב מחיצה.^[1]

‘רשות הרבים’ היא מקום המשמש לצרכי רבים כרחוב או שוק או דרך בין עירונית, ובתנאי שרוחבו יהיה לפחות 16 אמה (7.3 מטר), ואין עליו תקרה. ויש שהוסיפו עוד תנאי להגדרת ‘רשות הרבים’, שרגילים לעבור בה בכל יום ששים ריבוא אנשים, כמספר האנשים שנמנו בתורה בעת שהיו אבותינו במדבר (להלן ח). כעקרון, כל איסורי טלטול קשורים ל’רשות הרבים’, ובהגדרה הפוכה: אין איסור טלטול במקום שאינו ‘רשות הרבים’. ב’רשות הרבים’ אסור לטלטל חפץ יותר מארבע אמות (עי’ להלן ג-ד), וכן אסור להעביר חפץ מ’רשות היחיד’ ל’רשות הרבים’ או להיפך.