ט – גרמא

למדו חכמים מן הפסוק (שמות כ, ט): “לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה”, שדווקא עשיית מלאכה אסרה התורה, אבל אם המלאכה נעשית מאליה, למרות שהאדם גרם שתיעשה, הרי זה ‘גרמא’ ואין בזה איסור תורה, ולצורך גדול מותר לעשותה. למשל, אם מתפשטת שריפה, מותר להניח מסביב למקום השריפה כלים עם מים, כדי שכאשר האש תגיע אליהם, הכלים ישרפו ויתבקעו והמים שבתוכם יזרמו החוצה ויכבו את האש (שבת קכ, ב; שו”ע שלד, כב). וכן מקובל להורות, שפעולות ‘גרמא’ מותרות כדי למנוע הפסד או לצורך מצווה או לצורך גדול אחר, אבל בלא צורך גדול, אסור לגרום למלאכה שתיעשה בשבת (רמ”א שלד, כב).

יש מלאכות שדרך עשייתן היא ב’גרמא’, וממילא גם העושה אותן ב’גרמא’ חייב. למשל, הזורה חיטים ברוח, אף שעצם ניפוי החיטים נעשה על ידי הרוח, ואילו הזורה רק גורם לכך, כיוון שכך היא דרך עשיית מלאכה זו, הזורה עובר באיסור תורה (עי’ ב”ק ס, א). וכן המעמיד קדירה על האש, אף שרק גרם לכך שהתבשיל יתבשל על האש, כיוון שכך היא דרך הבישול, עבר באיסור תורה. כלומר היתר ‘גרמא’ הוא רק כאשר המלאכה נעשית שלא כדרכה, שאז אם היא נעשית ב’גרמא’, היינו שלא על ידי פעולה ישירה של האדם, אין בה איסור תורה ומותר לעשותה לצורך גדול.

ככלל, כל שנראה שהפעולה נמשכת מכוח מעשיו הישירים של האדם הרי היא נחשבת כעשייה שלו ואיסורה מהתורה. וכאשר אין ניכר שהפעולה נעשית מכוח מעשיו אלא רק נגרמת מהם, הרי זה ‘גרמא’. למשל, כאשר האדם מסיר סכר והמים שהתחילו לזרום חוללו פעולה, אם הפעולה נעשתה במקום קרוב, הרי היא נקראת ‘כוח ראשון’ והיא נחשבת מעשה גמור של האדם. ואם הפעולה התחוללה במקום רחוק, היא נקראת ‘כוח שני’, והיא ‘גרמא’. כיוצא בזה, אם המלאכה נעשתה מיד, הרי היא פעולה ישירה ואסורה מהתורה, ואם המעשה של האדם גרם לכך שלאחר זמן תיעשה המלאכה, הרי זה ‘גרמא’.

ובכל אופן, אם כך היא דרך עשיית אותה מלאכה בימות החול, שהפעולה של האדם גורמת לעשיית מלאכה במקום רחוק ואחר זמן, כיוון שכך היא דרך עשיית מלאכה זו, אין זה ‘גרמא’ אלא מעשה גמור שאסור מהתורה. כי לעולם ‘גרמא’ היא גרימת עשיית מלאכה שלא כדרך שרגילים לעשותה.^[5]