ד – יסוד גזרות ותקנות חכמים בשבת

גזרו חכמים גזירות רבות בשבת כדי לעשות סייג לתורה. למשל, גזרו בחלק מהמקרים שלא להשתמש בתרופות, שמא יבואו מתוך כך לשחוק סממנים (להלן כח, ד). גזרו שלא לרכוב על בהמה ולא להשתמש באילן, שמא יבואו לקטוף ענף (להלן יט, ז; כ, א). גזרו שלא להפריש תרומות ומעשרות, כי הוא נראה כמקדיש את התרומה ומתקן את הפירות (להלן כב, ה). גזרו שלא לנגן, שמא יבואו לתקן כלי נגינה (להלן כב, יז). גזרו שלא לבקש מגוי לעשות מלאכה עבורנו (להלן כה, א). וכן אסרו ליהנות ממלאכה שנעשתה באיסור בשבת (להלן כו, א).

עוד תקנו חכמים תקנות כדי לשמור על צביונה של השבת כיום מנוחה וקדושה. תקנו שלא לדבר על עסקי חול בשבת, ולא ללכת לראותם, ולא להכין דברים משבת לחול (להלן כב, ט-י; טו). וכן תקנו שלא ללכת במהירות כדרך שהולכים ביום חול (להלן כב, ז). ותקנו שלא למדוד דברים בשבת כדרך שמודדים בחול (להלן כב, ו). ועוד תקנו שכל החפצים שלא נועדו לשימוש בשבת הינם מוקצה ואסורים בטלטול, כדי שלא יטרח אדם בסידור ביתו ומחסניו עד שיעשה את שבתו כיום חול (להלן כג, א).

גם מה שאסרו חכמים לעשות מלאכות בשינוי ועל ידי שניים, הוא משני הטעמים שנזכרו: כדי שלא יטעו לעשותם כדרכם ויעברו באיסור תורה, וכדי לשמור על צביונה של השבת.

ולא מעצמם קמו חכמים להוסיף איסורים על מה שאסרה התורה, אלא התורה עצמה צוותה אותם לקבוע סייגים, שנאמר (ויקרא יח, ל): “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי”, למדו חכמים: “עשו משמרת למשמרתי” (יבמות כא, א). ועוד נצטוו חכמים לתקן תקנות לישראל כדי לבטא על ידן את מגמתה של התורה, שנאמר (דברים לב, ז): “שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ”. וישראל נצטוו לקיים את התקנות הללו, שנאמר (דברים יז, יא): “לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל” (עי’ שבת כג, א). והטעם לכך, משום שדברי התורה שבכתב הם שמימיים ונועדו להגדרת העקרונות בלבד, וכדי שתתקיים התורה בידינו נצטוו חכמים לקבוע מסגרת למצוות התורה על ידי תקנות וסייגים. וכל הסייגים והתקנות שתקנו חכמים הם על פי העקרונות המבוארים בתורה שבכתב.

וכן לעניין מצוות השבת, למדנו שתכלית איסור המלאכה כדי שנשבות וננוח, שנאמר (שמות לד, כא): “וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת”, ונאמר (דברים ה, יג): “לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ… לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ”. ואם יעשה אדם מלאכות בשינוי – לא ישבות, ואם יטלטל מוקצה – לא ינוח, לפיכך אסרו חכמים לעשות מלאכות בשינוי ואסרו לטלטל מוקצה (עי’ רמב”ן ויקרא כג, כד, רמב”ם שבת כא, א; כד, יב).

המצווה לתקן תקנות הוטלה על בית הדין הגדול של שבעים ואחד זקנים, שמקום ישיבתו סמוך למשכן או למקדש. ובית דין זה נוסד תחילה על ידי משה רבנו ונמשך קיומו עד לאחר חורבן בית המקדש השני, וכל החכמים שהיו בו נסמכו איש מפי איש עד משה רבנו, וכל ישראל צריכים לקיים את תקנות בית הדין הזה, שנאמר (דברים יז, י-יא): “וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה’, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל”.