ו – מלאכה שאינה צריכה לגופה

כפי שלמדנו, כלל מיוחד ישנו בשבת – ‘מלאכת מחשבת’ אסרה תורה, היינו מלאכה שנעשית מתוך כוונה ומחשבה לעשותה. מתוך כך התעוררה מחלוקת בין התנאים, מה הדין כאשר אדם התכוון לעשות מלאכה מסוימת שלא לצורך גופה. למשל, כיבוי לצורך גופו הוא כיבוי הנעשה לשם עשיית גחלים או הבהוב הפתילה כדי שיוכלו אח”כ להדליקה היטב, שלצורך זה יש תועלת מעצם הכיבוי. אך המכבה את הנר מפני שהוא חס על השמן או מפני שהאור מפריע לו, לא עשה את המלאכה בשביל עצם הכיבוי אלא מפני שאינו רוצה שהנר ימשיך לדלוק, הרי שעשה את המלאכה שלא לצורך גופה. לדעת רבי שמעון, הואיל וזו ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’, איסורה מדברי חכמים בלבד. ולדעת רבי יהודה, גם כאשר מגמתו אינה גוף המלאכה, כיוון שבפועל התכוון לכבות את הנר, הרי שעשה מלאכה ועבר על איסור תורה (שבת לא, ב; צג, ב; להלן טז, ה).

דוגמא נוספת: החופר בור כדי להניח יסוד לביתו – עובר על מלאכת ‘בונה’, והחופר בור כדי לשתול בו עץ – עובר על מלאכת ‘חורש’. אך אם הוא זקוק לעפר ולשם כך הוא חופר באדמה, הרי שביצע מלאכת חפירה שאינה לצורך גוף החפירה. לדעת רבי שמעון, כיוון שכוונתו היתה להוציא עפר ולא לחפור בור, לא עבר בזה על איסור תורה אלא רק על איסור חכמים. ולדעת רבי יהודה, הואיל ובפועל התכוון וביצע פעולת חפירה, עבר על איסור תורה.

ואף שהכל מסכימים שאסור לבצע ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’, מכל מקום יש לדיון זה חשיבות עקרונית, שאם ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’ אסורה מדברי חכמים בלבד, במקרים מסוימים אפשר יהיה להתירה, ואם היא אסורה מדברי תורה, בשום אופן אין להתירה.

למעשה, דעת רובם המכריע של הפוסקים ש’מלאכה שאינה צריכה לגופה’ אסורה מדברי חכמים (רב האי גאון, ר”ח, רמב”ן, רשב”א ורא”ש). אלא שהואיל ויש מחמירים (רמב”ם שבת א, ז), ובנוסף לכך ההבדל בינה לבין מלאכה שאסורה מהתורה הוא רק בכוונת עשייתה, ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’ נחשבת חמורה יותר משאר איסורי חכמים.^[3]