ב – ל”ט מלאכות שהיו במשכן ותולדותיהן

כל המלאכות שנעשו לצורך הקמת המשכן הן המלאכות האסורות בשבת. שכן בסמוך לפרשה העוסקת בהקמת המשכן נאמר (שמות לא, יג): “אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ”, ללמד שלמרות שמצווה גדולה לעסוק במלאכת המשכן, ממלאכות אלו צריך לשבות בשבת. וזהו שאמרו חכמים (שבת מט, ב): “אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן”. וכן נאמר (ויקרא יט, ל): “אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'”, ופירש רש”י: “אף על פי שאני מזהירכם על המקדש, אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אין בניין בית המקדש דוחה שבת”.

משמעות הדבר, שעיקר יעודו של האדם שנברא בצלם אלוהים, להיות שותף עם הקב”ה בתיקון העולם. ועיקר תיקונו של העולם נעשה על ידי הקמת המשכן, שבו השכינה שורה. ומתוך המשכן מתפשטת הארה לכל העולם, ומתגלה שכל העולם כולו ראוי להיות משכן לשכינה, שבכל מקום שבו יעשה האדם את מלאכתו לשם שמים, ביושר ובחסד, כדי להוסיף טובה בעולם, תשרה השכינה, וקדושת המשכן תתפשט אליו. נמצא אם כן, שתמצית המלאכות שבעולם נועדו לעשות משכן לשכינה, ולמרות ערכן, נצטווינו לשבות מהן בשבת. וכמו שברא הקב”ה את העולם בשישה ימים ובשביעי שבת, והעניק בכך משמעות פנימית לששת ימי המעשה – כך גם אנו נצטווינו לשבות בשבת, ועל ידי כך אנו זוכים לגלות את הערך הפנימי של כל המלאכות (עי’ לעיל א י).

נאמר למשה רבנו בסיני, שחשבון מלאכות המשכן הן ל”ט (שבת ע, א). ואלו הן: א) זורע, ב) חורש, ג) קוצר, ד) מעמר, ה) דש,
ו) זורה, ז) בורר, ח) טוחן, ט) מרקד, י) לש, יא) אופה, יב) גוזז צמר, יג) מלבן, יד) מנפץ, טו) צובע, טז) טווה, יז) מיסך,
יח) עושה שתי בתי נירין, יט) אורג שני חוטין, כ) פוצע שני חוטין, כא) קושר, כב) מתיר, כג) תופר שתי תפירות, כד) קורע על מנת לתפור שתי תפירות, כה) צד צבי, כו) שוחט, כז) מפשיט,
כח) מולח-מעבד, כט) משרטט, ל) ממחק, לא) מחתך, לב) כותב שתי אותיות, לג) מוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, לד) בונה,
לה) סותר, לו) מכבה, לז) מבעיר, לח) מכה בפטיש, לט) מוציא מרשות לרשות (שבת עג, ב).

כל ל”ט המלאכות הללו נקראות אבות מלאכות, וגם מלאכות הדומות להן נקראות אבות. אבל מלאכות שהדמיון שלהן לאב אינו שלם נקראות תולדות. למעשה אין הבדל בין ‘אב’ ל’תולדה’, ששניהם אסורים מהתורה, והעונש על שניהם שווה, אלא שכל מלאכה שדומה למה שעשו בעת הקמת המשכן נקראת ‘אב’, ואילו מלאכה שהדמיון שלה למלאכה שעשו במשכן רחוק יותר נקראת ‘תולדה’ (רמב”ם בפירוש המשניות שבת ז, ב).

המשמעות ההלכתית של חלוקת מלאכות שבת לל”ט, שאם חטא אדם בשגגה ועשה את כל ל”ט המלאכות, עליו להביא ל”ט קרבנות חטאת. ואם עשה חמש מלאכות שונות, עליו להביא חמש חטאות. אבל אם עשה כמה מלאכות השייכות לאותו אב מלאכה ותולדותיו, עליו להביא קרבן חטאת אחד בלבד (רמב”ם שבת ז, ז-ט).