ה – דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא

כאשר אדם מתכוון לעשות דבר מותר, ובשעת עשייתו יתכן שתיעשה גם מלאכה אסורה שיש לו תועלת אם תיעשה, אבל אין כוונתו לעשות את המלאכה האסורה וגם אין ודאות שתיעשה, מותר לו לעשות את הדבר המותר, בלא לחשוש שמא יֵעשה עמו גם הדבר האסור. לפיכך, מותר לאדם לגרור בשבת מיטה וספסל על הארץ, למרות שרוב הסיכויים שרגליהם יעשו חריץ בקרקע שזו פעולת חרישה, שהואיל ולא התכוון לכך וגם אין ודאות שהגרירה תעשה חריץ – מותר. וכן מותר ללכת על גבי עשבים במקום שרוב הסיכויים שהליכתו תגרום לעקירת עשבים, וזאת משום שהוא אינו מתכוון לעוקרם, וגם אין ודאות שבהליכתו יעקור עשבים. כלל זה נקרא ‘דבר שאינו מתכוון’.

אבל אם ברור שתוך גרירת הספסל יֵעשה חריץ בקרקע, אסור לגרור את הספסל (להלן יט, ב). וכן אם ברור שתוך ההליכה יֵעקרו עשבים, אסור ללכת שם (להלן יט, ח). שכל אימת שברור שתוך כדי עשיית המעשה המותר יֵעשה בוודאות גם מעשה אסור, אין העושה זאת יכול לטעון שאינו מתכוון לכך, אלא דינו כמי שעשה את המעשה האסור בכוונה. אלא שאם האדם מעוניין בתוצאה האסורה – האיסור מהתורה, וכאשר הוא לא מעוניין בתוצאה האסורה – האיסור מדברי חכמים.

כיוצא בזה, אסור לאדם לסגור את דלת ביתו כאשר יש שם צבי. ואין הוא יכול לטעון שכל כוונתו היא רק לסגור את הדלת ואין בכוונתו לצוד את הצבי, שהואיל וברור שתוך סגירת הדלת יצוד את הצבי, דינו כמי שמתכוון לצוד אותו (שבת קו, ב). והרי זה דומה למי שחותך ראשו של עוף לצורך הקטן שישחק בו, וטוען שהוא אינו מתכוון להרוג את העוף אלא רק לחתוך את ראשו, שאין בדבריו ממש, שכן ברור שהחותך את ראשו של העוף – מעוניין להורגו, ולכן איסורו מהתורה. ועל שם דוגמא זו נקרא כלל זה בתלמוד – ‘פסיק רישא ולא ימות’ (שבת עה, א; רמב”ם א, ה-ו, כס”מ שם).

כללים אלו אינם מיוחדים לשבת, אלא בכל איסורי התורה, הכלל הוא, ש’דבר שאינו מתכוון’ מותר, ו’פסיק רישא’ אסור.ה^[2]