י – קידוש במקום סעודה

תקנו חכמים שהקידוש יהיה במקום הסעודה, שנאמר (ישעיהו נח, יג): “וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג”, במקום שבו מענגים את השבת בפת או מזונות, שם צריך לומר את הקריאה של השבת שהיא הקידוש. על ידי כך מתגלה עניינה המיוחד של השבת, שבה הסעודות הם המשך ישיר של מצוות ‘זכור’. הקריאה הקדושה וההתענגות בסעודה משלימות זו את זו. ואם לא סעד במקום הקידוש, לא קיים את מצוות הקידוש, וצריך לשוב ולקדש במקום שיאכל. ואין הבדל בדין זה בין קידוש הלילה לקידוש היום.

היו מגדולי ישראל שהחמירו על עצמם והקפידו לאכול את סעודתם העיקרית במקום הקידוש, וכך נהג הגר”א. אבל מן הדין גם אם יאכלו במקום הקידוש פת או מזונות בשיעור ‘כזית’ (כנפח חצי ביצה), יצאו ידי חובת המצווה, ויוכלו לאכול אחר כך את הסעודה במקום אחר. לדעת הגאונים, אם אין מזונות במקום הקידוש, אפשר לקיים את הסעודה הסמוכה לקידוש בשתיית רביעית יין, מפני שהיין מזין וסועד. בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעתם, אלא שבקידוש הלילה שיסודו מהתורה יקפיד המקדש לשתות ‘רביעית’ יין (75 מ”ל) בנוסף לשיעור ‘מלא לוגמיו’ שהוא צריך לשתות כדי לצאת ידי קידוש. ושאר השומעים יכולים להסתפק בשתיית ‘רביעית’ (שו”ע רעג, ה, מ”ב רעג, כה, וכז, שעה”צ כט).

אבל אם שמע קידוש בבית הכנסת ושתה מעט מיץ וטעם פחות מ’כזית’ מזונות, לא יצא ידי חובת קידוש. ולא זו בלבד, אלא שגם עבר על דברי חכמים שאסרו לאכול ולשתות לפני הקידוש, שהואיל ולא יצא ידי קידוש, נמצא שמה שאכל ושתה שם היה לפני הקידוש.

שלוש הגדרות נאמרו בדברי הראשונים, עד היכן יכול אדם להתרחק ועדיין יחשב כמי שאכל במקום הקידוש: א’ כל המקומות שבאותו חדר, אפילו אינם רואים זה את זה, נחשבים כמקום אחד (רמב”ם, תוס’ ורא”ש). ב’ אם רואים ממקום הקידוש את מקום הסעודה, אפילו אם הוא בבית אחר או בחצר, נחשב מקום אחד (רב שר שלום). ג’ אם היתה דעתו בעת הקידוש לעבור לחדר אחר שבאותו מבנה, נחשב עדיין מקום אחד (רב ניסים גאון).

לכתחילה יש לקדש ממש במקום הסעודה, וכאשר יש בכך קושי, אפשר לאכול במקום שעונה על שתים משלוש ההגדרות. למשל, הנצרך לאכול בחדר אחר, מוטב שיחשוב על כך בעת הקידוש וגם יקדש במקום שממנו ניתן לראות את המקום שבו הוא מתכוון לאכול. בשעת הדחק, אפשר להסתמך על כל אחת משלוש ההגדרות (שו”ע רעג, א, מ”ב ושעה”צ שם).

לכתחילה, אין לשהות בין הקידוש לסעודה, וכן אין ללכת למקום אחר אף שבכוונתו לחזור ולאכול במקום הקידוש. בדיעבד, אם הפסיק מעט או הלך למקום אחר בינתיים – לא הפסיד את הקידוש. אבל אם התכוון להפסיק בין הקידוש לסעודה, ואכן הפסיק יותר משבעים ושתים דקות, הפסיד את הקידוש וצריך לשוב ולקדש (רמ”א רעג, ג; מ”ב יב, באו”ה ‘לאלתר’; כה”ח כט; ציץ אליעזר יא, כו; ילקוט יוסף רעג, טו; ושש”כ נד, הערות מו-מז).