ד – היינות הכשרים לקידוש

דיני היין נלמדים מדין היין שהיו מנסכים על גבי המזבח בזמן שבית המקדש היה קיים, וכל יין שפסול לניסוך מפני שיש בו גנאי, גם לקידוש הוא פסול. למשל, יין שהיה מגולה במשך כמה שעות, כגון שהיה בכוס שאינה מכוסה או בבקבוק פתוח – נפסל לקידוש. וכן יין שריחו רע – פסול לקידוש (שו”ע רעב, א, מ”ב ג).

אבל יינות הכשרים בדיעבד לניסוך על גבי המזבח, כשרים לכתחילה לקידוש. למשל, יין מתוק מאוד שנעשה מענבים שהומתקו מדי בחום השמש, כיוון שהוא כשר בדיעבד למזבח, הרי הוא כשר לכתחילה לקידוש. וכן מיץ ענבים, כיוון שבדיעבד אם ניסכו בו יצאו, אפשר לקדש עליו. אמנם נכון לקדש על יין משובח שיש בו אלכוהול והוא משמח, שכן עיקר תקנת חכמים לקדש על יין המשמח דווקא (שו”ע רעב, ב, מ”ב ה).

יש יינות שנפסלו לניסוך מפני שעירבו בהם דברים אחרים, אבל לקידוש הם כשרים. למשל, יין שעירבו בו מים פסול למזבח, ולקידוש להיפך, טוב למזוג אותו במעט מים, כדי להטעימו ולהכהות את חריפותו. אמנם את היינות שלנו אין צורך למזוג, מפני שאינם חזקים (שו”ע ורמ”א רעב, ה).

אם עירבו ביין מים, יש אומרים שאם הרוב הוא מים, אין דינו כיין ואין מברכים עליו ‘הגפן’ והוא פסול לקידוש. ויש מקילים בזה כל עוד טעמו כיין. ביינות המוכשרים על ידי הרבנות, מקפידים שהיין יהיה רוב, והרי הם כשרים לכל הדעות.^[3]

יין מבושל או יין שהוסיפו בו סוכר או דבש פסול לניסוך היין, מפני שהשתנה מצורתו הראשונה. ויש אומרים שכשם שיינות אלו פסולים לניסוך כך הם פסולים לקידוש (רמב”ם). אבל דעת רוב הפוסקים שיינות אלו כשרים לקידוש, מפני שהבישול או הוספת הסוכר נועדו להשביחם. וכן נוהגים למעשה, לצאת ידי חובה ביינות מבושלים וביינות שהוסיפו בהם סוכר כדוגמת קונדיטון. ואפילו מי שיש לו יין טבעי, אם המבושל עם תוספת סוכר טעים לו יותר, עדיף שיקדש על הטעים (שו”ע ורמ”א רעב, ח). בהרבה יינות מתוקים מובחרים, אין מוסיפים סוכר, ומתיקותם נובעת מענביהם, ולכל הדעות יוצאים בהם ידי חובת קידוש.^[4]

יש אומרים שהיין צריך להיות אדום, ואם הוא לבן – פסול לקידוש (רמב”ן), ודעת רוב הפוסקים, שאפשר לקדש על יין לבן, וכן נפסק בשו”ע (רעב, ד). היו לפניו שני יינות, אדום שאינו טעים כל כך, ולבן משובח, הרוצה לצאת ידי כולם, יערב את הלבן במעט אדום וכך יהיה לו יין טעים ואדום (עדיף למזוג את היין הלבן לתוך האדום, כמבואר להלן יב, י).