ג – קידוש על היין

תקנו חכמים לומר את הקידוש על היין, מפני שהוא המשקה החשוב ביותר, שהוא גם מזין וגם משמח. וכן מצינו בכמה מצוות שיש בהן שמחה, שתקנו חכמים לומר ברכה על כוס יין, כמו ברכת האירוסין, שבע ברכות הנישואין וברכה שאחר ברית המילה. מעמדו המיוחד של היין בא לידי ביטוי בכך שתקנו לו ברכה מיוחדת, שעל כל המשקים מברכים בתחילה ‘שהכל’ ולבסוף ‘בורא נפשות’, ואילו על היין מברכים בתחילה ‘בורא פרי הגפן’ ולבסוף ברכה אחת ‘מעין שלוש’. הלכה נוספת שמבטאת את מעמדו של היין, שלמרות שברכתו שונה מברכת שאר המשקים, בברכת היין נפטרים כל שאר המשקים.

לכתחילה, כדי להדר במצווה, יש לקדש על יין משובח שטעמו חביב על המקדש. מי שאין לו יין, בלילה יקדש על הפת, וביום יקדש על משקה אלכוהולי כבירה לבנה או וודקה. ואם גם משקה כזה אין לו, יקדש על הפת.[2]

באמירת הקידוש על היין יש משמעות עמוקה. בדרך כלל הקדושה מתגלה בעולם הרוח, בכובד ראש ורצינות. ואילו בעולם החומר, בולטים יותר היצרים הרעים, התאווה, הגאווה והליצנות. ולכן פעמים רבות נוטים אנשי הרוח שמבין אומות העולם, להתרחק מהשמחה והצהלה העלולות לגרור את האדם לתאוות גשמיות מגונות. לא כן בישראל, שאנו מקדשים את השבת על היין, לבטא בזה שקדושת השבת מתגלה בעולם הרוח ובעולם החומר כאחד; והשמחה והצהלה, כשהן מכוונות כראוי, יכולות להיות שותפות ממש לגילוי הקדושה בעולם. וזה עניינה של השבת, לגלות את הקדושה בלימוד התורה ובסעודות שבת, בתפילה ובקידוש על היין. וזהו שאמרו חכמים (פרקי דרבי אליעזר יט): “כל המברך ומקדש על היין בלילי שבתות מאריכים לו ימיו בעולם הזה ולעולם הבא”.