א – כללי הלכות חולה

שלוש מדרגות של חולי הן: א) חולה מסוכן. ב) חולה רגיל, היינו חולה בכל גופו שאין נשקפת סכנה לחייו. ג) חולה במקצת גופו או מי שמיחוש בגופו מצער אותו.

א) חולה מסוכן: עושים למענו כל מה שרגילים לעשות ביום חול, שכל איסורי שבת נדחים כדי להציל את חייו, כפי שלמדנו בפרק הקודם.

ב) חולה רגיל: היינו חולה שנפל למשכב ואין נשקפת סכנה לחייו, אין מחללים למענו שבת באיסורי תורה, אבל התירו לעבור על איסורים מדברי חכמים כדי לטפל בו (כמבואר בהלכה הבאה).^[1]

ג) חולה במקצת גופו וסובל ממיחושים: היינו אדם שמתהלך כבריא וסובל מחולי מסוים, ודינו שכל איסורי חכמים חלים עליו כמו על אדם בריא, ואפילו איסורי חכמים קלים שנקראים ‘שבות דשבות’ אין עושים למענו. אבל אם הוא מצטער, מותר לעשות למענו דברים שאסורים מחמת ‘שבות דשבות’, היינו איסורי חכמים על ידי גוי או בשינוי (שו”ע שז, ה, מ”ב שכח, ג; לעיל ט, יא). ועוד הוסיפו חכמים גזירה מיוחדת לחולה במקצת, שלא ישתמש בתרופות. ונחלקו הפוסקים האם האיסור חל גם על תרופות שרגילים לייצר בבתי החרושת (כלל דיני הסובל ממיחוש יבוארו בהלכות ג-ה).

הרעיון הכללי של השבת, שביום זה אנו מקבלים את המציאות כפי שהיא, בשלווה ומנוחה. אם אין בגד מכובס – משתמשים במלוכלך. אם שכחו לבשל תבשיל – מסתפקים במה שיש או מבקשים עזרה משכנים. שכחו להפעיל את החימום, לובשים מעיל. שכחו להדליק את המזגן – סובלים קצת מהחום. ואף שלפעמים חוקי השבת גורמים לצער, הם פוטרים את האדם מהעול והמתח לשים לב תמיד לכל הפרטים הקטנים שיהיו מסודרים כיאות. ולכן השבת היא מתנה טובה, שהאמונה, השלווה והמנוחה שבקבלת המציאות בשבת מענגת ומרוממת.

בקו זה המשיכו חכמים בגזירותיהם, שאחת מהן היא הגזירה שלא לעסוק ברפואות בשבת, שאם יש איזה מיחוש שמטריד וגורם לאי נעימות, נסבול אותו בשלווה כי גם זה חלק ממנוחת השבת. אבל כאשר המיחוש מצער ומבטל עונג שבת, התירו חכמים איסורים קלים שמדבריהם (שבות דשבות) כדי להסיר את הצער. ואם מדובר במחלה ממש, ביטלו חכמים את איסוריהם כדי לטפל בחולה, שכן מצווה לשמור על בריאות הגוף.