א – כללי מצוות תחומין
הצורך להטלטל בדרכים ולנסוע ממקום למקום נובע מחסרונו של האדם, שאין הוא מוצא את סיפוקו ופרנסתו במקומו, ועל כן הוא נזקק לנדוד ולצאת מתחומו. אבל עניינה של השבת שינוחו בה כל ישראל מטורח ודאגה, ויתבוננו בשלמות הפנימית של הבריאה, ויודו לה’ שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ויתענגו על ה’ ועל טובו.
וזהו שתיקנו חכמים תחום שבו מותר להתהלך בשבת, ומעבר לו אסור לצאת. ותחום השבת הוא מקום שביתתו של אדם ועוד אלפיים אמה לכל רוח. אלפיים אמה הם אלפיים צעדים של אדם ממוצע, והם כ-912 מטרים.[1]
אם היה שובת בשדה, מקום שביתתו הוא ארבע אמות על ארבע אמות, כשיעור שישכב על הארץ ויפשוט ידיו ורגליו, ומעבר לכך מותר לו לילך אלפיים אמה לכל רוח.[2] ואם שבת בעיר או בישוב, כל המקום המיושב נחשב למקום אחד, ומודדים אלפיים אמה מחוצה לו (ועי’ בהלכה ח).
לדעת הרמב”ם והסמ”ג, יסוד איסור תחומין מן התורה, אלא שהאיסור מהתורה הוא שלא יצא אדם מחוץ למקום שביתתו יותר משנים עשר מיל (24,000 אמה), שהם קרוב לאחד עשר ק”מ (10,944 מטר), כשיעור מחנה ישראל במדבר, שנאמר (שמות טז, כט): “שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי”. ולדעת הרמב”ן, הרא”ש, הרשב”א ורוב הראשונים, פסוק זה נאמר על איסור טלטול ברשות הרבים, אבל איסור תחומין, גם מעבר לשנים עשר מיל, מדברי חכמים.[3]
תיקנו חכמים למי שצריך לצאת בשבת מחוץ לתחום כדי להשתתף בסעודת חתן או כדי לשמוע שיעור, שיניח ‘עירוב תחומין’, ועל ידי כך יעתיק את תחומו לצד הנצרך (כמבואר להלן בהלכות יב-יד). היוצא מחוץ לתחום שבת, הפסיד את תחומו ואין לו אלא ארבע אמות שבהן הוא יכול ללכת (כמבואר להלן בהלכה יא).