יב – עירוב תחומין

הרוצה ללכת בשבת למקום שנמצא מחוץ לתחום שבת שלו, יכול להתיר לעצמו את ההליכה על ידי ‘עירוב תחומין’. כלומר על ידי שיקבע את מקום שביתתו במקום ה’עירוב’. ובזה הוא מערב את התחום שלא יכל ללכת בו מקודם עם התחום שהיה יכול ללכת בו, ולכן נקרא שמו ‘עירוב תחומין’. אלא שכל מה שהרוויח לצד אחד הפסיד בצד השני, שאם הניח את העירוב אלפיים אמה לכיוון מזרח, מותר לו ללכת מביתו ארבעת אלפים אמה לכיוון מזרח, ואילו לכיוון מערב אסור לו ללכת אפילו אמה אחת.

קביעת ה’עירוב’ נעשית באחת משתי דרכים: הראשונה, על ידי שהייה במקום העירוב בכניסת השבת. שהואיל ושהה שם במשך כל בין השמשות של כניסת השבת, שם הוא מקומו, ומשם מודדים לו תחום שבת. ואין צריך לומר דבר לשם כך, אלא די שיתכוון לקבוע שם את תחומו, אבל מי שטייל בבין השמשות בשדה בלא שהתכוון לקבוע שם את שביתתו, מקום שביתתו נשאר בביתו (שו”ע תט, ז; מ”ב כט).^[13]

השנייה, על ידי הנחת מזון שתי סעודות באותו מקום ואמירת נוסח עירוב וברכה, כפי שיבואר בהלכה הבאה. ואין מניחים ‘עירוב תחומין’ של מזון אלא לצורך מצווה, כגון ללכת לשמוע שיעור, או כדי להשתתף בשמחת מצווה. ואם הניח ‘עירוב’ שלא לצורך מצווה, בדיעבד עירובו עירוב (שו”ע תטו, א).

הרוצה להניח ‘עירוב’ חייב להניח אותו בתוך אלפיים אמה מביתו, כדי שביתו יהיה בתחום ה’עירוב’ ויוכל ללכת מביתו ל’עירוב’. ואם ביתו נמצא מחוץ לתחום שבת של ה’עירוב’, ה’עירוב’ בטל, ותחום שבת שלו נמדד מביתו.^[14]

ולא רק ארבעת אלפים אמה יכול אדם להרוויח על ידי ‘עירוב תחומין’ אלא חמשת אלפים ושש מאות אמה. שהואיל ושביתתו במקום הנחת ה’עירוב’ ארעית (שלא כמו עיר, לעיל הלכה ו), הוא יכול לקבוע בדעתו שהריבוע שיש לו במקום ה’עירוב’ יעמוד באלכסון לכיוון שאליו הוא רוצה ללכת, באופן שהוא נשכר את הזוויות.