ו – נר

תקנו חכמים לברך על הנר במוצאי שבת, זכר לכך שבמוצאי שבת נתן הקב”ה דעה באדם הראשון, והקיש שתי אבנים זו בזו ויצאה האש.

לכתחילה מברכים על אבוקה, היינו נר קלוע שיש בו לפחות שתי פתילות, שכיוון שיש שני מקורות לאש, אורה רב. וכשאין שם נר קלוע, אפשר להדליק שני גפרורים, שאף הם יכולים להיחשב כאבוקה. בלית ברירה, אפשר בדיעבד לברך גם על נר בעל פתילה אחת (שו”ע רצח, ב).

צריך שהנר יאיר עד שגם אם לא היה שם אור חשמל, אפשר היה להבחין לאורו של הנר בין שני מטבעות שונים. ונהגו לבחון זאת על ידי התבוננות בשרטוטי כף היד ובמקום החיבור שבין האצבעות לציפורניים, ואמרו שיש בזה סימן ברכה (שו”ע רצח, ג-ד).

גם שומעי ההבדלה צריכים לראות את אור הנר. ומי שעומד רחוק צריך להתקרב כדי שיוכל ליהנות מאורו עד שיוכל להבחין בשרטוטי היד ובחיבור הציפורניים לאצבע. ומי ששמע את ההבדלה ולא ראה את אור הנר, יצא ידי חובת הבדלה ולא קיים את המצווה להודות על האש. ומצווה שידליק נר ויברך עליו “בורא מאורי האש” (מ”ב רצז, יג; רצח, יג). ואם ראה את הנר אבל לא היה קרוב עד שהיה יכול להבחין בשרטוטי היד, לא יחזור לברך על הנר, כי יש אומרים, שכיוון שראה את הנר כבר יצא ידי חובתו (אורחות חיים, הובא בב”י רצח, ד; כה”ח רצח, כב).

המהדרים נוהגים לכבות את אור החשמל בעת שמברכים על הנר, כדי שההנאה מאור הנר תהיה ניכרת, ואף העומדים מרחוק יוכלו להבחין לאורו בשרטוטי היד (עי’ שש”כ סא, לג).

אפשר לברך רק על נר שהודלק לאור, אבל על נר שהודלק לכבוד אין מברכים. למשל, אין מברכים על נר נשמה או על נר שהיו מדליקים בבית הכנסת לפני החזן, מפני שהם נרות שמדליקים לכבוד ולא כדי להאיר (מ”ב רצח, ל).

היו מהאחרונים שברכו על נורה חשמלית “בורא מאורי האש”, שהחשמל דינו כאש. אך רבים סוברים, שאין לברך על נורה חשמלית, מפני שאינה נחשבת כאש, כי אש בוערת על ידי חמצן, ואילו בנורה החשמלית אין חמצן אלא מתכת מחוממת בלבד. ואף אם נאמר שהיא אש, אין לברך על אש שמכוסה בזכוכית. שהואיל והברכה על הנר נתקנה לזכר האש שהוציא אדם הראשון במוצאי שבת, היא צריכה להיות דומה לאותה האש שהיתה גלויה בלא כיסוי זכוכית.^[4]