א – זמני השבת

בכל ענייני התורה הלילה קודם ליום, שנאמר בפרשת הבריאה (בראשית א, ה): “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד”, כלומר היממה מתחילה בלילה. וכן לגבי שבת, היממה השביעית מתחילה בלילה. בתפיסת עולם יהודית זו מקופל רעיון גדול, הלילה והחושך קודמים ליום ולאור. תחילה עולות השאלות והתהיות והאדם נמצא במצב של חושך ואי ודאות, ומתוך כך מתבהרות לו התשובות והאור זורח עליו. כך גם ההיסטוריה שלנו. תחילה השתעבדנו לפרעה במצרים, ומתוך כך יצאנו לחרות, קיבלנו תורה ונכנסנו לארץ. וכך תמיד בישראל, תחילה החושך והצרות, ואחר כך האור והגאולה. קודם מתמודדים עם הבעיות, ומתוך כך מתעלים ומשתלמים. אבל אצל אומות העולם, היום קודם ללילה, וכך אומה אחר אומה עולה על במת ההיסטוריה בקול תרועה רמה, מרעישה את העולם, ואח”כ מתחילות הבעיות לעלות, מתעוררים קשיים, הלילה מתקרב ובא, והאומה שוקעת ונעלמת. כך היה אצל הבבלים, הפרסים, היוונים והרומאים. סוד הנצחיות הישראלי קשור לעובדה שהלילה קודם ליום.

נחזור לעניינינו, הלילה קודם ליום, ולכן היום השביעי מתחיל עם תחילת הלילה. אלא שהסתפקו חכמים, מתי בדיוק מתחיל הלילה? האם בעת שהחמה שוקעת ונעלמת מעינינו או מעת שנעשה חושך ושלושה כוכבים בגודל בינוני נראים ברקיע. במילים אחרות, האם היום והלילה מוגדרים על פי השמש או על פי האור. בארץ ישראל יש הפרש של כעשרים דקות בין זמן שקיעת החמה לזמן שהכוכבים נראים ברקיע. וזמן זה משתנה לפי עונות השנה וגובה המקום מעל פני הים, כמבואר בהערה.

עוד אחת מהתופעות המיוחדות שביהדות, שלא לכל שאלה יש תשובה החלטית, ופעמים שגם לספק ישנו מקום. הלכה זו היא דוגמא לכך. הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים מוגדר כזמן של ספק יום ספק לילה, והוא נקרא ‘בין השמשות’.

להלכה, בכל מצווה מן התורה, ובכלל זה גם מצוות השבת, הולכים אחר הכלל המפורסם: “ספיקא דאורייתא לחומרא”. לפיכך, השבת נכנסת בשקיעת החמה, ויוצאת בצאת הכוכבים.^[1]