ג – כיצד מקבלים תוספת שבת

קבלת תוספת שבת נעשית על ידי דיבור, כגון שיאמר: “הנני מקבל על עצמי קדושת שבת”. ויש אומרים שאף במחשבה ניתן לקבל תוספת שבת (מ”ב רסא, כא). ומאחר שקיבל אדם על עצמו את השבת, עליו להישמר מעשיית מלאכה (כמבואר בהלכה הבאה).

כפי שלמדנו מנהג הנשים לקבל את השבת בעת הדלקת הנרות, שאז הן מברכות “להדליק נר של שבת”, וכיוון שמזכירות את השבת מתכוונות לקבל אותה ומקיימות בזה את מצוות תוספת שבת. לדעת רוב הפוסקים, אשה שתרצה, תוכל להתנות בליבה שאינה מקבלת שבת בהדלקת נרות, ויהיה מותר לה לעשות מלאכות או לנסוע לבית הכנסת אחר הדלקת נרות. אבל לכתחילה מוטב שתקבל את השבת בעת הדלקת נרות, כי יש סוברים שתנאי אינו מועיל כאן, וכיוון שהדליקה נרות שבת, קיבלה את השבת ואסור לה לעשות אחר כך מלאכה. ועוד, שאם לא תקבל את השבת בעת הדלקת נרות, יש חשש שתשכח אח”כ לקבל תוספת שבת (שו”ע רסג, י; שש”כ מג, כד; ילקוט יוסף רסג, מד).

הגברים היו נוהגים לקבל את השבת בתפילה על ידי אמירת “בואי כלה שבת המלכה” שבפיוט ‘לכה דודי’. וכיום בבתי כנסת רבים אין מספיקים לומר ‘לכה דודי’ לפני השקיעה, וכדי לקיים את מצוות תוספת שבת, צריך הגבאי להכריז לאחר תפילת מנחה “בואי כלה שבת המלכה”, ובזה יקבלו כולם את השבת. ואם הגבאי אינו מכריז, צריך כל יחיד לומר לעצמו: “בואי כלה שבת המלכה”, או: “הנני מקבל על עצמי קדושת שבת”. וכן מי שחושש שאם ימתין עד שיסיים החזן את חזרת הש”ץ של תפילת מנחה כבר תשקע החמה, ויפסיד את מצוות תוספת שבת, יאמר בלחש בזמן חזרת הש”ץ שהוא מקבל על עצמו את השבת.^[4]