א – איסור אמירה לנכרי
מצוות השבת שייכת ליהודים בלבד, שנאמר (שמות לא, יג): “כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם”. ולא זו בלבד אלא שאמרו חכמים (סנהדרין נח, ב): “נכרי ששבת חייב מיתה”. כלומר, אם בדה לעצמו דת וקבע לעצמו שבת, שבה יתבטל ממלאכה ולא יעסוק בישובו של עולם, חייב מיתה בידי שמים (עי’ רש”י שם ורמב”ם מלכים י, ט).
ואף שמותר לגוי לעשות מלאכה בשבת, אסרו חכמים ליהודי לבקש מגוי שיעשה עבורו מלאכה בשבת. ולמדו חכמים סמך לזה ממה שנאמר (שמות יב, טז): “כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם”, לא נאמר “לא תעשה” אלא “לֹא יֵעָשֶׂה”, הרי שמן הראוי, ששום מלאכה לא תיעשה עבור ישראל בשבתות וימים טובים. וכפי שאמרו חכמים (שם במכילתא): “לא יֵעָשֶׂה – לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך”. ואפילו מלאכה שאסורה מדברי חכמים אסור לבקש מגוי לעשות, אמנם לצורך גדול או לצורך מצווה מותר (כמבואר להלן הלכה ד-ה).[1]
ואם המלאכה נעשית ברכושו של היהודי, אסור לומר לגוי לעשות מלאכה גם לצורך הגוי. למשל, אסור לומר לגוי: “תבשל לעצמך את הבשר שלי”. וכן אסור לומר לגוי שמתארח בביתו “תדליק לך את האור”. אבל אם הבשר שייך לגוי, מותר לומר לגוי לבשל את הבשר שלו, שהואיל והגוי עושה את מלאכתו עבור עצמו, לא גזרו חכמים איסור על אמירה שכזו (שו”ע שז, כא, מ”ב עג).
עוד הוסיפו חכמים ואסרו ליהנות בשבת ממלאכה שעשה גוי עבור יהודי. למשל, אם האור שבבית היהודי כבה ובא שכנו הגוי והדליק לו את האור, אסור ליהודי ליהנות ממנו. וגם ליהודים אחרים אסור ליהנות מן האור הזה, הואיל והודלק בשבת עבור יהודי (שו”ע רעו, א). ואם זו מלאכה שדרוש זמן כדי לעשותה, אסור ליהנות ממנה גם במוצאי שבת, עד כדי שיעבור זמן שניתן יהיה לעשותה. למשל, אם הגוי צד דגים או קטף פירות עבור ישראל, אסור לאוכלם במוצאי שבת עד שיעבור זמן כשיעור הנדרש לצוד את הדגים או לקטוף את הפירות (שו”ע שכה, ה-ו).[2]
ואם המלאכה שעשה הגוי עבור היהודי אסורה מדברי חכמים בלבד, מותר ליהודים אחרים שהמלאכה לא נעשתה עבורם, ליהנות ממנה אפילו בשבת. אמנם לזה שהמלאכה נעשתה עבורו, אסור ליהנות ממנה עד שתצא השבת ויעבור זמן כדי שניתן יהיה לעשותה (שו”ע שכה, ח, מ”ב מא). וכאשר הצורך גדול או לצורך מצווה מותר גם לו ליהנות ממנה בשבת (להלן הלכה ד-ה).