ד – איסור הדלקת אור וכיבויו על ידי קטן

ראה הקטן שהאור בבית כבה והבין שטוב בעיני הוריו שידליק להם את האור, חובה עליהם למחות בידו שלא ידליק את האור. שכבר למדנו, שמוטלת על ההורים חובה לחנך את הקטן לקיים מצוות, ובכלל זה למונעו מעבירות. ואפילו אם הילד לא הגיע לגיל שלוש, שהוא הגיל שבו מתחילים לחנך את הילדים להימנע מעבירות, כיוון שמדובר בשבת, הדין חמור יותר. שכל זמן שהתינוק מבין שיש בכך תועלת להוריו, הרי שהוא עושה את המלאכה למענם, וחובה עליהם למונעו מכך, שנאמר (שמות כ, י): “וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ…” הרי שנצטווינו שלא לעשות מלאכה על ידי הילדים. וגם כאשר כבה האור בבית השכנים ובא הקטן להדליק עבורם את האור, חובה על השכנים למחות בידו שלא יעשה עבורם מלאכה.

וכן אם פרצה שריפה בשבת ובא קטן לכבותה, בין אם היתה השריפה בבית הוריו ובין אם היתה בבית אחרים, צריך למונעו מלכבותה, שהואיל והקטן מבין שרצונם של הגדולים לכבות את השריפה, הרי שהוא עושה את המלאכה למענם, וחובה עליהם למחות בידו (שבת קכא, א; שו”ע שלד, כה, מ”ב סו). וקל וחומר שאסור לומר לילד במפורש להדליק את האור או לכבות את השריפה, שכבר למדנו, שאסור למבוגר להכשיל קטן בעבירה (יבמות קיד, א).[2]

וממילא מובן שאם הקטן טעה וכיבה את האור בשבת – אסור לגעור בו כדי שיבין מעצמו שעליו לתקן את מעשהו ולהדליק את האור. שכן אפילו אם ירצה להדליק מעצמו עבור הוריו, צריך למחות בידו שלא ידליק את האור.

טעה הקטן ועשה מלאכה אסורה בשבת, כגון שהדליק את האור: אם עשה זאת לצורך גדול – אסור ליהנות מן האור בשבת. ואם עשה זאת לצורך עצמו – מותר ליהנות מן האור (באו”ה שכה, י ‘אינו יהודי’).