י – מוקצה בבין השמשות משום איסור או מצווה

כל דבר שהיה מוקצה במשך זמן בין השמשות, גם אם התבטל טעם היותו מוקצה, כיוון שנעשה מוקצה בבין השמשות – נעשה מוקצה לכל השבת. לפיכך, אם הניח כסף על גבי שולחן, נעשה השולחן מוקצה מפני שהוא ‘בסיס לדבר האסור’, וגם אם נפל הכסף מהשולחן באמצע השבת, השולחן נותר מוקצה, הואיל והיה מוקצה בבין השמשות (שו”ע שי, ז, לעיל ה). וכן נר שמן שהודלק לפני כניסת השבת, גם לאחר שכבה אסור לטלטל אותו ואסור להשתמש בשמן שנותר בו, שהואיל והיה מוקצה בבין השמשות, נעשה מוקצה לכל השבת (שו”ע רעט, א, מ”ב א). וכן כלי יקר שהיה מוקצה מחמת חסרון כיס ונשבר באמצע השבת, למרות ששבריו ראויים לשימוש, הואיל והכלי היה מוקצה בבין השמשות, נותרו שבריו מוקצים כל השבת (מ”ב שח, לה, עפ”י מ”א שח, יט).

ואין לך מוקצה אלא אם כן התקיימו בו שני תנאים: א) שלא היה ראוי לשימוש בין השמשות. ב) שהיה דחוי בדעתו של האדם משימוש. הדוגמא הידועה לכך היא תאנים וענבים שהונחו ב’מוקצה’ (רחבה שאחר הבית) כדי שיתייבשו ויֵעשו דבלות וצימוקים, שבמשך תהליך היבוש הם אינם ראויים לאכילה כי הם תוססים, והם גם מוקצים מדעתו של האדם. ולכן גם אם בתוך השבת הושלם תהליך הייבוש ונעשו ראויים לאכילה – כיוון שהוקצו בבין השמשות נותרו ‘מוקצה’ כל השבת. אבל אם רק תנאי אחד התקיים לא נעשו מוקצה לכל השבת. למשל, אם הניח חיטים על הקרקע לזורען, למרות שהקצה אותן מדעתו, כיוון שבפועל היו ראויות לאכילה, לא נעשו מוקצה ומותר ליטול אותן בשבת לאוכלן (שו”ע שי, ב).

וכן כאשר האדם יודע שאותו הדבר שלא ראוי לשימוש בבין השמשות יהפוך במשך השבת לראוי לשימוש, כיוון שלא דחה אותו מדעתו – אינו מוקצה. דוגמא לכך קדירה שהתבשלה על הפלטה בכניסת השבת, למרות שבמשך בין השמשות התבשיל לא היה ראוי לאכילה, כיוון שידוע שיהיה מוכן אח”כ לאכילה, אין אדם מקצה אותו מדעתו. וכן התולה בגדים רטובים על חבל, אף שלא היו ראויים לשימוש בין השמשות, אם האקלים הוא כזה שבוודאי יהיו יבשים במשך השבת, אין אדם מקצה אותם מדעתו, ומותר לטלטל אותם לאחר שיתייבשו (לבושי שרד; שש”כ כב, יא).[10]