ו – המשך

מגש שהניחו עליו חפצים שונים, מהם מוקצה ומהם אינם מוקצה, אם דברי המוקצה חשובים יותר בעיניו, נעשה המגש בסיס לדבר האסור. ואם הדברים המותרים חשובים יותר בעיניו, המגש אינו מוקצה (שו”ע שי, ח). לדוגמא: היו על השולחן נרות שבת וחלות, אם הנרות מחרס, הרי שהחלה חשובה יותר, ומותר לטלטל את השולחן. אבל אם הנרות על פמוטי כסף, הפמוטים הם מוקצה מחמת חסרון כיס, והם חשובים יותר מהחלה, ונעשה השולחן בסיס לדבר האסור, ואסור לטלטל אותו. אמנם אם הפמוטים על מגש, והמגש על השולחן, רק המגש נחשב בסיס לדבר האסור, אבל את השולחן מותר להזיז, שאין איסור בסיס לבסיס.^[5]

אדם שהניח מוקצה על חפץ של חבירו, לא עשה אותו בסיס לדבר האסור, שאין אדם אוסר חפץ של חברו שלא מדעתו, אבל אם עשה זאת בשליחותו או שהדבר לרצונו של חברו, נעשה החפץ בסיס לדבר האסור (רמ”א שט, ד, מ”ב כז).

גם כאשר הבסיס יקר בהרבה מהמוקצה שעליו, כיוון שהוא משמש אותו כבסיס, נעשה הבסיס מוקצה. אבל כאשר אין למוקצה שום חשיבות לעומת הבסיס שעליו הונח, לא אסר את הבסיס. לפיכך, אם הניח מטבע פשוט על שולחן, או שהניח עצמות על צלחת, כיוון שאין המוקצה חשוב לעומתם, אין הם נעשים בסיס לדבר האסור. וכן כאשר עיקר שימושו של הבסיס אינו כדי להיות בסיס, כגון דלת של ארון או מקרר שצמודות אליה מגרות שיש בהן דברי מוקצה, כיוון שעיקר יעודה של הדלת לצורך פתיחת הארון והמקרר, ולא כדי להיות בסיס למה שמונח במגרות הצמודות אליה, לא נעשתה בסיס להם (מ”ב שי, לא; רעז, ז; שש”כ כ, עז).

שולחן שנעשה ‘בסיס לדבר האסור’ אסור בטלטול, אבל מותר לאכול וללמוד עליו בלא להזיזו. וכן מותר להאריך ולקצר את השולחן ובתנאי שלא יזיז בידיו את החלק שעליו המוקצה. ואם היו לשולחן מגרות, מותר להשתמש בהן כל זמן שאין מטלטלים את השולחן עצמו (תהלה לדוד שי, ז שש”כ כ, סא).