ז – הליכה בנחת, ריצה וקפיצה

העולם שלנו מלא חסרונות, שכדי להשלימם, בכל ימות החול אנו אצים ורצים וטורחים ועמלים במלאכות שונות. אולם ביום השבת, שהוא מעין עולם הבא, נצטווינו לשבות ממלאכה, כאילו הכל כבר מתוקן, ואין לנו יותר צורך להיחפז, אלא רק להתענג בקדושת השבת ולהתבונן במבט של אמונה על הצד הפנימי השלם של העולם כפי שבראו הקב”ה. ומצווה שֶׁעֶמְדָּה רוחנית זו תבוא לידי ביטוי גם בצורת ההליכה שתהיה בנחת, וכפי שדרשו חכמים (שבת קיג, א): “וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ” (ישעיהו נח, יג), שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול.

לפיכך, אסור לרוץ בשבת, וכן אסור ללכת בצעדים גדולים. וכל זה בעת שאדם הולך לצרכי עצמו, שאז עליו ללכת בנחת לכבוד השבת. אבל ההולך לשמוע שיעור תורה או לתפילה, מצווה שירוץ (ברכות ו, ב; שו”ע שא, א). כי אין בריצה זו פגיעה בכבוד השבת, אלא להיפך, ביטוי לאופייה של השבת, שיש בה מנוחה מטרדות העולם הזה ומתוך כך היא ממריצה לעבודת ה’.

במקרה שיש בכך תועלת אישית, מותר לרוץ ולקפוץ, לפיכך, מותר לרוץ כדי להינצל מהגשם, או לקפוץ מעל שלולית כדי שלא ללכלך את הנעליים. וכן מותר לרוץ כדי לראות דבר מענג (שבת קיג, ב; שו”ע שא, ב-ג). וכן מותר לילדים ונערים שנהנים מריצתם להשתתף במשחקי ריצה, הואיל ואין בריצה זו טורח אלא הנאה (שו”ע שא, ב). וכן מותר למבוגרים לקפוץ להנאתם עם ילדים קטנים כדרך משחק.