א – מלאכת גוזז

מלאכת גוזז היא מלאכה המנתקת דברים הגדלים על הגוף, כדוגמת שערות, ציפורניים, יבלות ועור מדולדל, אבל החותך בגוף עצמו, תוך הוצאת דם, עובר על מלאכת ‘חובל’ (להלן כ, ט). לצורך הקמת המשכן היו גוזזים צמר כבשים, כדי לעשות מן הצמר חוטים ליריעות המשכן. וכן היו גוזזים את השער מעורות התחשים, כדי שיהיו העורות חלקים וראויים להיות יריעות למשכן. הרי שלפעמים הגזיזה נעשית לצורך הדבר שמנתקים מהגוף, כמו הצמר שרוצים לעשות ממנו חוטים, ולפעמים הגזיזה לצורך יפוי העור, שלא רוצים שיהיו עליו שערות (ריב”ש, באו”ה שמ, א, ‘וחייב’).

שלא כמלאכת ‘קוצר’ שהאיסור בה הוא רק כאשר מנתקים את הצומח ממקור חיותו (להלן יט, ו), במלאכת גוזז האיסור הוא גם כאשר גוזזים את הצמר מעור בהמה שמתה, מפני שגם אחר מיתת הבהמה יש תועלת בגזיזת הצמר. לפיכך, יש להיזהר שלא לתלוש שערות מפרווה טבעית או משטיח העשוי מעור (מ”ב שמ, ה). ואם היתה בתלישה זו תועלת – האיסור מהתורה; ובתלישה סתם ללא תועלת – האיסור מדברי חכמים.

גם תלישת נוצות מן העוף בכלל מלאכת ‘גוזז’. אבל מותר לתלוש נוצות מעור של עוף מבושל, משום שלאחר הבישול הוא נחשב אוכל, ואין בו איסור ‘גוזז’ (אדר”ת, הר צבי טל הרים גוזז ג).