יב – ריסוק קרח למים והפיכת קרוש לנוזלי ולהיפך

אסרו חכמים לרסק שלג, ברד וקרח כדי לעשות מהם מים, מפני שריסוקם דומה למלאכה, שכן יוצרים מהקרח מים. אבל מותר לתת חתיכות קרח בתוך מים והקרח ימס מאליו, שהואיל ואין עושים מעשה בידיים, אין בזה איסור (שבת נא, ב). וכן מותר לשבור קרח כדי להניחו בכוס או קנקן, למרות שתוך שבירתו יצאו מים, הואיל ואין עושים זאת כדי להוציא מהקרח מים. וכן מותר ללכת על השלג, למרות שתוך כדי ההליכה מעט מן השלג יימס, משום שאין מתכוונים לכך (שו”ע שכ, ט-יב).

לדעת מקצת מן הראשונים (התרומה והרא”ש), טעם האיסור לרסק קרח ולהופכו למים, מפני שמולידים בזה דבר חדש, שדבר קרוש הפך לנוזלי. ולפי דעתם אסור גם לחמם מאכל קרוש ולהופכו לנוזלי. אולם לדעת רוב הפוסקים, האיסור לרסק שלג או ברד אינו מפני שנוצר מזה דבר חדש, אלא מפני שריסוק השלג נעשה בידיים, וזה דומה לפעולה של סחיטת פירות. ולדעתם מותר להפוך את הרוטב הקרוש לנוזלי על ידי פעולה עקיפה של חימום (רמב”ם, רמב”ן, רשב”א, סמ”ג, סמ”ק). וכן מנהג ספרד להקל בזה. ולמנהג אשכנז, לכתחילה יש להחמיר שלא להפוך מאכל קרוש לנוזלי על ידי חימום, ובשעת הצורך אפשר להקל (שו”ע שיח, טז).

וכן הדין לגבי הקפאת מים כדי לעשות קרח, למנהג ספרד מותר, ולמנהג אשכנז, יש מחמירים לכתחילה שלא להכינו בשבת, ובשעת הצורך כמו ביום חם, מותר להכינו (שש”כ י, ד). ויש מפוסקי אשכנז שמקילים לכתחילה להכין קרח גם ביום שאינו חם. משום שהקרח אינו עתיד להתקיים באופן עצמאי כמוצק, ומיד כשיוציאוהו מהמקפיא יהפוך לנוזל, נמצא שלא הוליד בזה דבר חדש (ציץ אליעזר ו, לד; ח, יב).

מותר לתת תבלינים שמוסיפים טעם וריח במאכלים, שאף שאסור להוליד ריח בבגדים, אין איסור להוליד ריח במאכלים (שו”ע תקיא, ד, מ”ב כד).

לדעת רבים אסור לעשות קצפת מביצה או שמנת מתוקה, משום שהוא נראה כמכין אותן לבישול (שבת קט, א, לרש”י, מ”ב שכא, סח). ויש מקלים בזה (עי’ לוית חן סו).