ח – הסרת קליפות וגלעינים

מותר להסיר את קליפת הפרי כדי לאוכלו. ואף שהסרת הקליפה דומה להוצאת פסולת מתוך אוכל, אין בזה איסור, כי כך היא דרך אכילת פרי שיש לו קליפה. לפיכך, מותר לקלוף שומים, בצלים, אגוזים, ביצים, אשכוליות, בננות, תפוזים וכיוצא בהם, ובלבד שיקלף אותם כדי לאוכלם לאלתר, אבל כדי לאוכלם לאחר זמן – אסור, משום שכך היא דרך מלאכה (רמ”א שכא, יט). וכדי לאוכלם מיד, מותר להסיר את הקליפה בסכין, כי הוא כלי שנועד לסייע ליד כדרך אכילה ולא כדרך מלאכה (עי’ אג”מ או”ח א, קכד).^[8]

האוכל שזיף, כשיגיע לגלעין, רשאי לזורקו ולהמשיך לאכול. והאוכל משמש או תמר, יפתחם (ויבדוק שאין בהם תולעים) ויזרוק את הגלעין ויאכלם, שכך היא דרך אכילתם (מ”ב שכא, פד).

הפותח מֵלון כדי לאוכלו לאלתר, רשאי לזרוק את כל הגרעינים שבו, שהוצאתם כמוה כהסרת קליפת פרי. וכן מותר להסיר את קליפת המֵלון והאבטיח סמוך לאכילה. וכן מותר להסיר את הגבעול המחובר לפרי סמוך לאכילה (שש”כ ג, יח, לז-לט, עי’ להלן הלכה י, שמותר להוציא לפני האכילה את גרעיני האבטיח).

נחלקו הפוסקים לגבי פירות שניתן לאכול את קליפתם, כגון תפוחים, אגסים, מלפפונים וגזר, האם שייך איסור בורר בהסרת קליפתם. יש אומרים, שהואיל וגם הקליפה ראויה לאכילה, אין כאן איסור בורר, אלא הרי זה כחותך את הפרי לשני חלקים, וממילא מותר לקלפם כדי לאוכלם לאחר זמן, וכן מותר לקלפם על ידי מקלף. ויש אומרים, שהואיל והוא אינו רוצה את הקליפה, הרי היא נחשבת לגביו כפסולת, ולכן כללי בורר חלים עליו, וממילא מקלף נחשב כלי ברירה, ולכן בשום אופן אין להשתמש במקלף, ורק כדי לאוכלם לאלתר מותר לקלפם בסכין. והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך.^[9]