ח – כיבוי למניעת נזקי גוף מרבים

כפי שלמדנו (בהלכה ה), המכבה שריפה עובר על איסור מדברי חכמים לדעת רוב הפוסקים. שכן רק אם הוא מכבה את האש לצורך עשיית גחלים הכיבוי נעשה לצורך גופו, אך אם הוא מכבה כדי למנוע את נזקי השריפה, כיוון שאין לו עניין בעצם הכיבוי אלא העיקר אצלו שלא תהיה אש, אזי הכיבוי במקרה זה נחשב ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’.

אמנם לעניין הצלת ממון, העמידו חכמים את דבריהם ואסרו לכבות אש כדי להציל ממון, אבל כאשר נשקפת מהאש סכנת פציעה לרבים, התירו חכמים לכבות את האש. למשל, כאשר גחלת מונחת ברשות הרבים, במקום שרבים עלולים להינזק ממנה. אם אפשר לפנותה משם, למרות שהיא מוקצה, יפנו אותה. אך אם אי אפשר לפנותה, למרות שאין שם סכנת נפשות, התירו חכמים לכבותה, כדי למנוע נזק מרבים. אבל להזמין מכבי אש אסור, מפני שנסיעתם כרוכה בחילול שבת מהתורה, ואסור לעבור על איסור תורה כדי למנוע חשש פציעה שאין בה סכנת נפשות (שו”ע שלד, כז. ועי’ להלן כז, טז).

לסיכום למדנו שבשלושה מצבים יש היתר לכבות אש או לגרום לכיבויה: א) במקום פיקוח נפש מצווה לעשות הכל כדי להציל נפשות. ב) במקום שיש סכנת פציעה לרבים, מותר לכבות את האש, שלא העמידו חכמים את דבריהם במקום שיש סכנת פציעה לרבים, אבל אסור לעשות מלאכות שאסורות מהתורה.
ג) במקום שיש הפסד ממון בלא סכנת פציעה, אסור לכבות את האש אך מותר לגרום לכיבויה ב’גרמא’, היינו בדרך עקיפה. וכן מותר לבקש מגוי בדרך רמז לכבות את האש.