יד – ‘קבלת שבת’ ועוד הוספות בתפילות

לפני יותר מארבע מאות שנה החלו המקובלים בצפת לקבל את השבת באמירת מזמורים ופיוטים, וכיוון שרצו ישראל לתת ביטוי לנשמה היתירה שמתווספת עם כניסת השבת, נתקבל מנהגם בכל ישראל, וזוהי תפילת ‘קבלת שבת’. באותה תקופה חי רבי שלמה אלקבץ, והוא חיבר את הפיוט המופלא ‘לכה דודי’, שנוהגים כיום בכל בתי הכנסת להקביל בו את פני השבת.

מנהג האר”י היה לקבל את השבת בשדה, והיו פונים לצד מערב ששם החמה שוקעת, ואמרו חז”ל (ב”ב כה, א) שבצד מערב עיקר גילוי השכינה. ונתקבל המנהג בבתי הכנסת, לפנות לצד מערב בעת אמירת הבית האחרון שבפיוט ‘לכה דודי’ שבו אומרים ‘בואי כלה’. לפי זה, גם כאשר פתח בית הכנסת לכיוון אחר, פונים לצד מערב. ויש נוהגים לפנות לצד פתח בית הכנסת, ואפילו אם אינו מכוון למערב, לבטא בכך שהשבת כאורח הבא דרך הפתח.[9]

מנהג קדום מתקופת הראשונים לומר לפני תפילת ערבית פרק משניות ‘במה מדליקין’ (שו”ע ער, א), שבסופו אמרו חכמים: “שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר”. ויש שאין נוהגים לאומרו. ויש נוהגים לומר מאמר מהזוהר על מעלת השבת (הפותח ב’כגוונא’).

מתקופת הראשונים נהגו להוסיף מזמורים ב’פסוקי דזמרה’ שלפני תפילת שחרית, ובחרו מזמורים שמזכירים את מעשה בראשית ומתן תורה, שהשבת זכר למעשה בראשית והתורה ניתנה בשבת. לפני ברכת ‘ישתבח’, שחותמת את ‘פסוקי דזמרה’, מוסיפים לומר תפילת ‘נשמת-כל-חי’, שיש בה הזכרת יציאת מצרים, שהשבת זכר ליציאת מצרים (טור או”ח רפא, לבוש).[10]

נשים פטורות מן המצווה להתפלל במניין ומאמירת התוספות שתקנו חכמים, אבל חייבות לומר ברכות השחר ולהתפלל עמידה של שחרית ומנחה, ואם יתפללו עמידה פעם אחת ביום – יצאו ידי חובתן. בדיעבד נשים יוצאות בברכות השחר בלבד (פניני הלכה תפילת נשים ב, ה). ואשה שיכולה, טוב שתבוא להתפלל בבית הכנסת בשבתות (שם כ, ב).