טו – מנהג אמירת שבת שלום לרב

“אמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל” (ר”ה טז, ב). טעם המצווה, לחזק את הקשר אל הרב, שמתוך כך יתחזקו בתורה ומצוות. והימים הקדושים הם הראויים לחזק את הקשר אל נושאי התורה. וכן נהגו ישראל מימים ימימה, וכפי שלמדנו מדברי בעל האישה השונמית, שבשעה שראה את אשתו הולכת אל אלישע הנביא ביום חול, שאל: “מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת” (מלכים ב’ ד, כג), משמע שבראש חודש ושבת היתה הולכת להקביל את פני הנביא או הרב.

פירשו הראשונים, שהמצווה תלויה במרחק. אדם שגר רחוק מרבו, צריך להקביל את פניו לכל הפחות בחג, וכפי שאמר רבי יצחק. ומי שגר קרוב יותר, צריך להקביל את פני רבו לפחות פעם בחודש. ומי שגר בסמיכות מקום, צריך להקביל את פניו בכל שבת (עפ”י ר”ח והריטב”א, עי’ באו”ה שא, ד, ‘להקביל’). על פי זה נהגו כיום ללכת בסוף התפילה אל הרב לומר ‘שבת שלום’. ואמנם עיקר המצווה לבוא לשמוע את הדרשה של הרב, וכפי שלמדנו לעיל (בהלכה ד, ועי’ בפנה”ל מועדים א, יז), אולם באמירת ‘שבת שלום’, מקיימים את המצווה באופן הבסיסי, מפני שיש בכך ביטוי של כבוד לרב, ומתוך כך יזכו להיות מושפעים ממנו.

הסביר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל, שאף שנשים אינן חייבות בלימוד התורה על כל פרטיה ודקדוקיה, מכל מקום מצד היחס הכללי אל התורה ואל לומדיה – עולות הנשים על הגברים. עובדה היא שלפני מעמד הר סיני, ציווה הקב”ה למשה לפנות תחילה אל הנשים ואח”כ אל הגברים. שנאמר (שמות יט, ג, ומכילתא): “כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב – אלו הנשים, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – אלו האנשים”.

ולכן לא מקרה הוא שהמצווה להקביל את פני הרב בחגים ובשבתות נלמדת מהאשה השונמית, שכפי הנראה היחס הכללי של הנשים אל התורה עמוק יותר מיחסם של הגברים. שהגברים עוסקים יותר בפרטי ההלכות והמצוות של התורה, ואילו הנשים קשורות יותר אל הרעיונות הכלליים של התורה (פנה”ל תפילת נשים פרק ג. ושם ז, ב).